דף האמן. התחנכתי בקיבוץ גינוסר כנער מופנם מאוד. מופנמות זו בלטה עד כדי כך שהמחנכים שטרחו להנחיל לכולנו ערכים חברתיים וקיבוציים דאגו מאוד לבריאות נפשי, מפני שלא הבינו אותי ואילו אני בהיותי מופנם לא טרחתי להסביר את עצמי. מצד אחד רציתי מאוד להיות חלק מהחברה ומצד שני שאפתי בכל נפשי להרגיש שלחיי יש משמעות. כשגילו המחנכים את כשרון הציור שלי היה זה תירוץ עבורם, להכניס אותי למסגרת בעלת מאפיינים מוגדרים והחליטו שאין הרבה מה לעשות עם הילד – פשוט יש לו נפש של אמן. מילדות תיעבתי תחרותיות , זלזלתי בניסיונות ההתבלטות של חברי והתכנסתי בחיפוש המתמיד אחר משמעות שיש בה גם אמת וגם צדק. יאמר לזכותה של מערכת החינוך הקיבוצית שדרכה נחשפתי לתרבות. יום אחד הזמינו את הסופר ס. יזהר לתת הרצאה ולשוחח איתנו על טענתו הבסיסית ביחס לחינוך – "אין דבר כזה חינוך ל... כי מהות החינוך היא לשקף ערכים של בני האדם". בסוף המפגש השאיר יזהר את כתובתו והפציר בנו לשלוח לו משוב. התרשמתי מאוד מדבריו, שלחתי לו כמה הגיגים ושיר אחד מכתביי ובסוף מכתבי ציינתי שאני רוצה להיות סופר, מה עלי לעשות? "קרא הרבה ופשוט תכתוב" הייתה תשובתו. אחרי סיום שירותי הצבאי הרגשתי שאני לא יודע כלום על העולם. רציתי להתחיל מהשורש של החברה האנושית, לכן בחרתי מסלול הכולל את אפריקה, הודו, פרס, תורכיה וחזרה לארץ. במהלך כל הטיול מילאתי את יומן המסע שלי בכתיבת חוויות ורעיונות, מתוך הנחה שאולי אתפנה פעם לעשות עם זה שימוש ספרותי. אבל אני מקדים את המאוחר מפני שנדרש איכשהו לממן את הטיול הזה, אז מה יעשה קיבוצניק שאין לו גרוש על הנשמה? עליתי על ציוד מכני כבד למען מימוש החזון הבטחוני - לבנות את המעוזים לאורך תעלת סואץ וזה לא המקום לדווח כיצד התנהלה החוויה הזו. חזרתי לקיבוץ מהטיול ואחרי שנתיים של עבודה ברפת ביקשתי לצאת ללמוד אמנות בבצלאל, אפשרו לי רק שנה אחת, אחרי שנה דרשו ממני לחזור לקיבוץ וסירבתי. מרגע זה נכנסתי לסדר חיים מוטרף של לימודים בבקרים ועבודה במאפייה בלילות והתוצאה? בקושי למדתי ובקושי שרדתי. אחרי בצלאל נרקמה תוכנית ביני ובין פסל מברלין, לעבוד יחד על פרויקט שלו, טסתי לברלין ושם גיליתי שהפסל שדיבר הרבה על אמנות הפנה לי עורף. כך יצא שחורף שלם סבלתי בברלין מקור, מסתופף אל שולחן כתיבה עלוב, כותב ומצפה לטוב. לקראת האביב הגעתי לאמסטרדם והשמים נפתחו לפני, גיליתי את ואן גוך, את בוש ואת אשר. רכשתי אופניים ועגלה רתומה להם, העמסתי קן, צבעים ומכחולים ויצאתי לאחו לצייר. בערב ניסיתי למכור את ציורי כדי לגייס כסף לחזרתי ארצה, לא רציתי לבקש טובות מהקיבוץ. לאחר שהתייאשתי מניסיונות מכירת הציורים, החלטתי לצאת ולחפש עבודה באחת ממשתלות הפרחים שההולנדים כל כך ידועים בהן, ואז קרה נס, תיאמתי עם חבר שאביא אליו את הציורים למשמרת עד שאסתדר כספית, אפנה אותם ואשוב איתם לארץ, אלא שהדרך לביתו של חברי עברה בשוק פשפשים כלשהו ששכחתי את שמו, אבל זכור לי שהיה זה שוק מלא ברוכלים מארצות נכר שהגיעו אליו כמוני מפני שאפשר היה להתחמק מפקחי העירייה בקלות, נעמדתי באמצע השוק עם שלט למכירת האופניים שכבר לא הייתי זקוק להם, לפתע נעמדה מולי אישה, הצביעה על תיק הציורים שהיה מושען על עמוד ושאלה מה יש בתיק, ציורים, השבתי, אפשר לראות? שאלה, היא בחרה למעלה מעשרים ציורי נוף, כמה יעלו לי כל אלו? שאלה, קבענו מחיר ליחידה וברגע אחד מכרתי כמעט את כל הציורים שהיו ברשותי. כשהתרחש אצלי הנס הזה, יצאתי עם הרגשה מוזרה שהרצון האמיתי שלנו מתגשם, ברגע שאנו מרפים ממנו ומתמקדים בהגשמתו של דבר אחר, כמעט כמו שנעלם לפעמים הפחד . כשחזרתי לארץ מלבד מעט הציורים שנשארו אצלי, היו באמתחתי שירים רבים שכתבתי החל משנות לימודי בבצלאל ועד אז, לכן כברירת מחדל חשבתי שאם התבטלה התערוכה שתכננתי, אז לפחות אולי אפשר להוציא לאור ספר שירים, אולם תקופת ההסתגלות בישראל נמשכה די הרבה זמן, עד – 1988 שאז יצא ספר שיריי הראשונים "אזור החשיפה המשתנה". לאחר גירושים מאישה ונישואיי השניים, התרחשו שני עניינים במקביל – הוצאתי את ספר השירים והתחלתי בתהליך של חזרה בתשובה. עניין החזרה בתשובה נדרש לי באופן דחוף ביותר, מפני שקלטתי שהסתובבתי די הרבה בעולם כדי להבין קצת מהו העולם הזה שלתוכו נפלתי, בעוד מתחת לאפי ממש, פעור חור גדול בהשכלתי – מהי התרבות שלתוכה נולדתי? כאדם כותב לא יכולתי להשלים עם התפיסה ששפינוזה, איינשטיין, ברנר, עמוס עוז ודומיהם, הם אלה שמשקפים את התרבות שבתוכה אני חיי, יש גם הגות והיסטוריה קדומים יותר, אולי גם משמעותיים יותר, המשקפים את חיינו היומיומיים כאן בארץ ובעולם. בתהליך החזרה בתשובה מצאתי את עצמי באופן לא מפתיע, במצב דומה מאוד לתהליך החינוכי שעברתי בקיבוץ, מצד אחד התחברתי עמוק מאוד למהות של רוח הדברים, אך מאידך, אם בקיבוץ שמרתי את מחשבותיי לעצמי, בלי להפריע למנוחת השכנים, בתהליך החזרה בתשובה לא חדלתי להצביע על סטירות פנימיות, על סוגיות שלא מתיישבות עם השכל הישר ויצא לי לא פעם להתווכח עם רבנים על סוגיות אלו, עד שיצא לי בקרב החבורה השם המחמיא אך המכובס – "חכם טוביה", התואם למשפטים – "ל ֹ֤ א בִ גְ בּור ַ֣ ת ה סַ֣ ּוס יֶחְ פ ָּ֑ץ ל ֹֽ א־בְ ׁשֹוק ֵ֖ י הָאִ ַ֣ יׁש יִרְ צ ֹֽ ה׃ רֹוצ ַ֣ה יְְ֭ הוָה א ת־יְר אָ ָ֑יו א ת־ה ֹֽ מְ י חֲלִ ִ֥ים לְח סְ דֹֽ ֹו׃ " כלומר היראה, הענווה והמייחלים לחסד האלוהים, הם אלה הראויים לבוא בקרב אנשי אמונה, לא החכמים ולא המתחכמים כמוני, המציבים את המחויבות לדרך ארץ ולמוסר כלל אנושי, ברף גבוהה יותר מדברי חז"ל. אבל גם בשם הגנאי הזה מצאתי סטירה או ליתר דיוק צביעות, כי אין התחכמויות מורכבות יותר וגדולות יותר, מאלו המצויות בבית המדרש, ויחד עם זאת לגיטימי בהחלט שהרצון לנצח בוויכוח, יחטא לעתים גם לאמת, אם רבי שושו בכבודו ובעצמו אמר את זה. למען הגילוי הנאות, המתח הזה שנוצר ביני ובין רבנים ובין חברת הלומדים בבתי המדרש השונים שבהם ביקרתי, אתגרו אותי יותר מאשר גרמו להתרחקותי מסביבת החזרה בתשובה, מה שהכריע את הכף היה בוויכוח סוער שהתנהל ביני ובין רב שהערכתי אותו וכיבדתי אותו, בקיא מאוד בכתובים וחריף בשכלו, שלאחר רצף של טיעונים כנגד טענותיי בוויכוח, מצאתי לנכון לומר לו – "אבל כל טענותיך אינם מהותיות לעניין, אלא הן טענות פוליטיות", על כך הוא השיב לי – "בוודאי שהן טענות פוליטיות, הרי בסופו של העניין התיאורטי נמצא תמיד העניין הפוליטי". ובכך סיימתי את תהליך החזרה בתשובה שלי. חזרתי במלוא המרץ לכתיבת ספרים ושירים והספר הזה "לקראת עידן הבהירות" נראה לי היום הספר החשוב ביותר שכתבתי עד כה, לא רק משום שהוא משקף באופן ממוקד ביותר את תפיסת עולמי, אלא בעיקר מפני שיש לי הרגשה שהוא יכול להביא תועלת רבה לצעירים ולהורים רבים ומעבר לכך, יכול הקורא בספר להבין יותר לעומק את יכולת השפעתו בחברה ובמדינה.