כבר מתקופת שהותי בבית הספר היסודי, זמן קצר אחרי אירוע בר המצווה של כיתתי, התחלתי לתהות באיזה עולם אני חי, מה נדרש ממני לעשות כדי לחיות בעולם הזה? ותהליך המחשבות בעניינים הללו העניקו לי הרגשה שאני מתחיל להתבגר. באופן אינטואיטיבי לחלוטין פתחתי מחברות והחילותי לכתוב את מחשבותיי, בזמן אמת הייתי משוכנע שהכתיבה מסייעת לי לגלות עולמות, אך בדיעבד, הבנתי שחוסר הידע שלי מוביל אותי לעתים קרובות מידי, לכתוב שטויות מבישות שאינן ראיות לכלום ולכן גם אינן ראויות לקריאה. הצעד הראשון למלא את החסך הזה היתה הקריאה, התחלתי לקרוא מכל הבא ביד – ספרות, ביוגרפיות, ירחונים של התנועה הקיבוצית, ירחוני מדע, פילוסופיה ושירה. הרגשתי שהמוח שלי מתפזר לכל מיני כיוונים שאינם נאחזים בשום דבר מעשי, שמאפשר לי בפועל פשוט לחיות עם עצמי בשלום, עד שהגעתי לכתביו של א. ד. גורדון, שהייתי רחוק מאוד מלהיות חסיד שלו, אבל קיבלתי מתוך כתביו שני עיקרים שילוו אותי למשך תקופת חיים מסוימת, העיקר הראשון היה נפש בריאה בגוף בריא – חיי רוח משולבים בעבודה פיזית יצרנית. והכלל השני – דע מאיפה באת. הכלל השני הציב אותי בפני בחירה, מאיזה כיוון להתחיל ללמוד ולהבין מאיפה באתי, וכמו שקורה לעתים בחיים האלו אתה מתלבט בשאלה והיקום מתערב בחיים שלך וקובע עבורך את הכיוון, וכך פגשתי באקראי חבר נעורים, המצוי כבר מספר שנים בתהליך חזרה בתשובה, הצטרפתי אליו ללימודים ותחת חסות רבו עשיתי את צעדי הראשונים. מכיוון שלא נולדתי בחברה החרדית, הדוגלת באופן מוחלט בקבלת דברי הרב – כזה ראה וקדש, מצאתי את עצמי מיד בהתחלת הדרך, בחיכוך מתמיד בין התחום שנקרא בפי לומדי התורה – 'דרך ארץ', ובין התחום שנקרא בפי לומדי התורה – 'מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן', כאשר אני קיבלתי את המשפט – 'דרך ארץ קדמה לתורה', לא רק כפשוטו, אלא גם כמהות בסיסית ביחסי אנוש, ואילו בעיני הרוב המוחלט של תלמידי בית המדרש, מכל בחינה ובכל מצב גברו המצוות ודברי הרב על כל הדברים המיוחסים לדרך ארץ, עד שעניין דרך ארץ הסתכם בעיני חלקם בתחום המצומצם של נימוסים והליכות, ובעיני אחרים הסתכם העניין בטקטיקה שביחסי אנוש. מן הצד השני של הלימוד מצאתי פרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד, מה שנקרא בימינו קבלה. בשלב די מאוחר של הלימוד פגשתי באדם מופלא, שהיו בו הרבה מאוד סטירות, בתחומים רבים הוא היה מאוד מסוכסך עם עצמו, אך בתחום אחד נחישותו ואומץ לבו היו מעבר לכל מה שיכול אדם מהישוב לשער, הוא האמין וביטא באורח חייו תפיסת עולם שלמה ומוחלטת, ושילם מחיר כבד מאוד על מימוש אמונתו, היה זה בתחום הקשר שבין האדם לאלוהיו. הוא התגורר במערה בהרי יהודה, שם פגשתי אותו, שם למדתי איתו ושם הכלתי ברוב סבלנותי את כל השיגיונות שלו. בספר הילדים שכתבתי 'איש המערות בהרי יהודה', הכנסתי ברמז ובסוד את תפיסת העולם המורכבת של האיש – נחמן פרקש ואת הקשר האישי שלו לאלוהים, בלי קומבינות, בלי צביעות וללא שקר, אלא קשר אמיתי המבוסס על תפיסת עולם אחת מרכזית: האלוהים ברא את העולם ואת כל אשר בו, לכן כל מה שמצוי בעולם שייך לאלוהים, ומכאן יוצא שהאדמה שייכת לאלוהים – מסקנה, אין לשום אדם זכות קניין על אדמה, מפני שהיא שייכת לאלוהים, כל שפע המזון שנוצר מעצמו, או נוצר מעבודתם של בני האדם, שייכים לאלוהים לכן "כל דכפין ייתי ויכול" (כל החפץ יבוא וייטול), וכן הלאה כל היצירה האנושית העצומה – ריהוט, מכוניות, רכבות, ספינות, מטוסים, הכול שייך לאלוהים ולכן אין לאף אחד, לאדם פרטי, לחברה ולארגון כלשהם, אין להם זכות קניין על הדברים האלו, מפני שכל הדברים האלו הם חלק מהיצירה האלוהית. והמסקנה המתבקשת מכך היא שכל ארגון, או אדם פרטי, הקובעים לעצמם חזקה על היצירה האלוהית, לא עוסקים במסחר אלא בגזל. לכן המקסימום שמותר לאדם בכל הקשור לשימוש ביצירה האלוהית, הוא סחר חליפין במוצרי המזון ובמוצרי הצריכה והזכות לגדל צאן ובקר, לעבד את האדמה ולטפח את עצי הפרי, את הפירות והירקות היא זכות בסיסית, המעניקה לכל אחד ואחת את האפשרות להצטרף לעבודה כאדם יוצר, שיש לו גם זכות בסיסית להנות מפרי האדמה, מהצאן ומהבקר. רק חוק אחד קובע את היחסים בין בני האדם – ואהבת לרעך כמוך, לכן אסור לך באיסור חמור להמיר את חלקי היצירה האלוהית בכסף עובר לסוחר. ועכשיו ריבונו של עולם איך אפשר לדבוק בתפיסת העולם הזו ולהתקיים בעולם הזה? אבל מן הצד השני איך אפשר להאמין בגן עדן, בלי לדבוק בתפיסת העולם הזו? המסקנה המתבקשת משתי השאלות הללו, היא שהמשמעות הטוטאלית של המשפט "ואהבת לרעך כמוך", היא שבמטרה לזכות בגן עדן, נדרש לבטל את השאלה הראשונה ולאמץ אל הלב את תפיסת העולם הזו.